החלטה בתיק ת"א 73203/04

1.       המשיבים הגישו תביעה כספית נגד הבנק המבקש, בה עתרו לחייבו לשלם להם סך של כ-94,000 ש"ח. כן עתרו הם לסעד של מעין מתן חשבונות, קרי: להורות לבנק להמציא להם פירוט תשלומי החובה ו/או כל תשלום אחר בגין שבירת קופות גמל לפני מועדן וכן את ריכוז עמלות ביטול החזרים ו/או המחאות.

           התובענה הכספית יסודה בשלושה ראשים. האחד - השבת ריביות ששילמו המשיבים בגין חריגה ממסגרת האשראי בחשבונם. הסכום הנתבע הוא 47,089 ש"ח. הוא מתייחס לתקופה שמיום 1.4.96 ועד 31.3.99; השני - תשלום בגין חיוב ריביות נוסף בסך של 46,152 ש"ח. סכום זה זהה לסכומה (המשוערך) של תובענה שהגיש הבנק נגד המשיבים ביום 1.12.97 בת"א (כפ"ס) 6926/97. במאמר מוסגר יצויין כי המשיבים לא התגוננו כלפי תובענה אחרונה זו על אף שהבנק הסכים להאריך להם המועד להגשת בקשת רשות להתגונן עד ליום 8.3.98. על כן, ניתן נגדם פסק דין ביום 3.5.98; השלישי - השבת תשלום בגין הנפקת דוחות תנועות בחשבון העו"ש, העומד על 663 ש"ח. לפנים מן הנדרש ייאמר כי לכאורה, קיימת חפיפה חלקית בין שני הראשים הראשונים. ממילא הריביות ושאר החיובים שנולדו עד 1.12.97, מופיעים (ונתבעים) בראש השני. לא ידעתי מדוע יש לציינם (ולתובעם) אף בראש הראשון.

           הבנק המבקש עותר לדחייתה של התובענה על הסף מחמת התיישנות ולחלופין מפאת מעשה בית דין שקם ונהייה בין הצדדים. עד שנעמוד על טענות הצדדים בבקשה דנן, יהא זה ראוי לתאר בקליפת אגוז את דבר התובענה.

2.       על פי הנטען בכתב התביעה, ניהלו המשיבים חשבון אצל הבנק המבקש. חשבון זה נפתח ביום 15.3.90. המשיבים טוענים כי הבנק העמיד להם אשראי בגובה של 25,000 ש"ח, ללא ידיעתם וללא בקשתם. זאת ועוד. הבנק איפשר למשיבים לחרוג ממסגרת האשראי האמורה ובכך גרר אותם לתשלום ריביות מופרזות. כל זאת, שעה שהיו למשיבים תוכניות חסכון מהן רשאי היה הבנק להיפרע. אלא שהבנק המבקש לא עשה שימוש בזכותו זו. ביום 31.5.96, הגיע מועד פרעונה של תוכנית חסכון "יתרון  תשורה". במקום לעשות שימוש בכספי התוכנית לפרעון יתרת החובה בחשבון העו"ש, יתרה שעמדה על 42,513.58 ש"ח, העביר הבנק את כספי תוכנית החסכון (43,603 ש"ח) לתוכנית המשך ("יתרון תשורה המשך"). ברי שהעברת הכספים לחשבון העו"ש היה בה כדי לפרוע את יתרת החובה ואף להותיר בו כ-900 ש"ח ביתרת זכות. מחדלו זה של הבנק המבקש גרם לכך שהחשבון עמד ביתרת חובה גבוהה, בגינה חוייב בתשלומי ריבית חריגה (לאמור: 47,089 ש"ח לתקופה שמיום 1.4.96 ועד 31.3.99).

יתר על כן. חרף היות חשבונם של המשיבים נתון ביתרות חובה, המשיך הבנק להפקיד כספים בתוכניות חסכון ע"ש המשיבים בשנים 1994 - 1996. המשיבים לא ידעו כי יש בכוחם להתנגד לפעולות אלה של הבנק, שכן עת נפתח החשבון, הציב הבנק תנאי בל יעבור לפיו נגד הנפקת כרטיסי אשראי והקצאת מסגרת אשראי, על המשיבים לפתוח תוכניות חסכון. משביקשו המשיבים לפרוע את התוכניות לשם כיסוי יתרת החובה, מיאן הבנק להיעתר לדרישתם זו ומנגד, חייב את החשבון בעמלות גבוהות בגין החזרי חיובים שונים (שיקים, כרטיסי אשראי והוראות קבע).

המשיבים פנו לבנק פעמים רבות בדרישה להפסיק החיובים בגין תוכניות החסכון, אלא שפניותיהם לא נענו. משכך, פנו לבנק במכתב ביום 21.7.96 (נספח ו1 לכתב התביעה) ודרשו לתקן את המעוות שעשה הבנק. הם דרשו להחזיר לחשבון העו"ש את כל ההפקדות לחסכון שהופקדו מאז חרגו המשיבים ממסגרת האשראי ולזכות את החשבון בכל הריביות והעמלות המיותרות (לדבריהם) שנזקפו לחובת החשבון בגין ההפקדות הללו, "שהעלו את ה'מינוס' לרמתו כיום". לטענת המשיבים, כשלושה חודשים לאחר מכן זומנו הם למנהל הסניף, שהודה בפניהם כי הבנק נהג בחשבונם כבשלו והציע להם פיצוי של 1,500 ש"ח. הצעה זו נדחתה בידי המשיבים שסברו כי מגיע להם פיצוי גבוה יותר. בחודש ינואר 1997, נדרשו המשיבים לשלם לבנק כ-65,500 ש"ח וזה אף הודיע להם כי יפרע את תוכניות החיסכון לפרעון החוב. הבנק אף ביטל את כרטיסי האשראי של המשיבים, עובדה שאילצה אותם "להפסיק כליל את התקשרותם עם הבנק" (סעיף 21 לכתב התביעה).

      ביום 1.12.97 הגיש הבנק תובענה נגד המשיבים, בה עתר לחייבם בתשלום 29,884 ש"ח (ת"א (כפ"ס) 6926/97). נגד המשיבים ניתן פסק דין בהעדר הגנה וביום 28.1.99 עתרו הם לביטולו ואף ביקשו שהבנק ימציא להם ריכוזים שנתיים של חיובי ריבית והצמדה וריכוזי עמלות החל משנת 1993 ועד 1998. ביום 20.6.99, נמחקה בקשת הביטול בהסכמת המשיבים, תוך הצהרת הצדדים כי יגיעו להסדר או ינהלו מו"מ על מנת להגיע להסדר. הליכי ההוצל"פ נגד המשיבים עוכבו עד 14.7.99. ביום 11.7.99, הומצאו למשיבים דפי חשבון ויומני ריבית. לטענתם, רק באותו מועד עלה בידיהם להבין את האופן הפסול בו נהג הבנק כלפיהם. הם הציעו כי הבנק יפצה אותם בסכום של 52,000 ש"ח, אלא שהבנק סירב לכך והציע לפצותם ב-4,000 ש"ח. המשיבים, למותר לציין, דחו את הצעת הבנק. הם הגישו את תובענתם דנן ביום 29.11.04.

3.         בכתב הגנתו, כפר הבנק בטענות המשיבים. הוא טען כי תובענתם התיישנה וכי חל עליה מעשה בית דין והגיש את הבקשה הנוכחית לסילוק התובענה על הסף.

      עמדת הבנק המבקש היא כי עילת התובענה של המשיבים נולדה ביום שבו אירע הנזק נשוא התובענה. אם כל חטאת נמצאת בחיובי הריביות החל מחודש מרס 1996 ובהעברת כספי תוכנית החסכון לתוכנית המשך. זאת אירע ביום 31.5.96 ומאותו מועד ואילך יש למנות את תקופת ההתיישנות. התובענה התיישנה אפוא ביום 31.5.03. אגב, המשיבים ידעו בזמן אמת על העברת כספי התוכנית יתרון תשורה לתוכנית המשך וראייה לכך מצוייה בנספח ב לכתב התביעה (הודעת הבנק על ההעברה לתוכנית ההמשך). לחלופין, נולדה העילה ביום 21.7.96, עת פנו המשיבים לבנק בדרישה להשבת המצב לקדמותו (נספח ו1 לכתב התביעה) ומכאן שעילתם התיישנה ביום 21.7.03. לחלופי חלופין, נולדה העילה ביום 30.5.97, עת נפרעה תוכנית "יתרון תשורה המשך" לחשבון העו"ש ומאותו מועד ואילך פסק הלחץ הכלכלי (הנטען) על המשיבים. אף מאותו מועד חלפו שבע שנים ביום 30.5.04, אלא שהתובענה הוגשה ביום 29.11.04.

      הבנק המבקש טוען כי בנוסף על ההתיישנות, קיימא לן מעשה בית דין, המשתיק את התובענה. הטעם לכך הוא שטענות המשיבים נדונו והוכרעו במסגרת בקשתם לבטל את פסק הדין שניתן נגדם, בקשה שהמשיבים חזרו בהם ממנה ביום 20.6.99. משהסכימו המשיבים לחזור בהם מן הבקשה האמורה, גילו את דעתם להיות קשורים אף בעתיד בפלוגתאות שהעלו בבקשת הביטול והם מושתקים מהעלאתם מחדש.

4.   המשיבים טוענים בתגובתם כי מרוץ ההתיישנות החל ביום 11.7.99, עת קיבלו מן הבנק את דפי החשבון ויומני הריבית ואז התבררה להם מידת הנזק. ביום 31.5.96, עת הועברו כספי תוכנית  החסכון לתוכנית המשך, לא הייתה ידועה למשיבים עילת התביעה. הם הבינו את שאירע בחשבונם רק ביום 11.7.99. זאת ועוד, מכתב המשיבים לבנק מיום 21.7.96 אף הוא אינו מעיד על תחילת מרוץ ההתיישנות. כל שהעלו הם במכתב הוא "ספקולציות לעניין הנעשה בחשבון העו"ש ומכאן ועד לקביעת הבנק כי 'ממועד זה, כבר היו בידי המשיבים כל העובדות המהוות את עילת התביעה' רב המרחק" (סעיף 17 לתגובה). אכן, ביום 30.5.97 נפרעה תוכנית החיסכון, אלא שלטענת המשיבים, היו הם נתונים ללחץ כלכלי מצד הבנק, לחץ שלא פסק אלא במועד קבלת המסמכים. לחלופין, אף אם החל מרוץ ההתיישנות ביום 30.5.97, הרי שמרוץ זה נעצר פעמיים. בפעם הראשונה, נעצר המרוץ עם הגשת תובענת הבנק ביום 1.12.97 ועצירה זו עמדה בעינה עד ליום 3.5.98, עת ניתן פסק הדין לחובת המשיבים; בפעם השנייה נעצר המרוץ ביום 29.1.99, עת הוגשה בקשת המשיבים לביטול פסק הדין. עצירה זו עמדה בעינה עד ליום 14.9.99, עת הודיע הבנק את עמדתו לעניין סיום המחלוקת (נספח כא 1 לכתב התביעה). עצירת מרוץ ההתיישנות בתקופה זו יסודה בהודיית הבנק בזכות (כלשהי) העומדת למשיבים, הודייה שנעשתה במסגרת הדיון בבקשת ביטול פסק הדין, ובגדריה הוסכם בין הצדדים כי יגיעו להסכם או כי ינהלו מו"מ לקראת הסדר מחוץ לכתלי בית המשפט. ניהול המו"מ מהווה טעם לעצירת מרוץ ההתיישנות.

      המשיבים טענו כי אין תחולה בענייננו לתורת מעשה בית דין. פסק הדין שניתן נגדם בהעדר הגנה אינו מקים השתק פלוגתא, שכן לא נתקיים דיון וממילא לא ניתנה כל הכרעה בפלוגתא כלשהי. אף בקשת הביטול אינה יוצרת השתק פלוגתא, שכן לא הובאו בה הטענות שבבסיס התובענה דנן מן הטעם שהמידע הכלול במסמכי הבנק בא לידיעת המשיבים רק ביום 11.7.99 ואילו בקשת הביטול הוגשה בשלהי חודש ינואר 1999. אין לסבור כי קיים השתק עילה כלפי המשיבים, שכן הכלל בדבר השתק עילה חל על תובע החוזר ומגיש תובענה נוספת נגד אותו נתבע באותה עילה ששימשה יסוד לתובענתו הראשונה. והנה, בפרשתנו, לא הגישו המשיבים כל תובענה כלפי הבנק.

5.         הדיון בבקשה נחלק לשניים: התיישנות ומעשה בית דין. אפתח בסוגיית ההתיישנות. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדת עילת התביעה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958), אך סעיף 8 לחוק מורה כי יכול ותחילתה של תקופה זו תידחה: 

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

המשיבים הם אלה החפצים להראות כי תובענתם לא התיישנה. על כן, היה עליהם לטעון (בכתב התביעה או בכתב התשובה (שלא הוגש)) הן באופן כללי: לתחולת הוראות סעיף 8 לחוק; והן באופן מיוחד: כי העובדות המקימות את העילה נעלמו מהם מסיבות שאינן תלויות בהם וכן שאף בזהירות סבירה לא יכלו לגלותן לפני מועד גילויין בפועל (קרי: 11.7.99, לטענתם). טיעון מעין זה לא נמצא בכתב התביעה. די בכך בלבד על מנת לקבוע כי התובענה ביחס לעניינים שאירעו לפני יום 29.11.97 (היינו: חיובי הריבית שנצברו עד ליום זה) - התיישנה. ודוק: על מנת להעלות אל שולחן הדיונים את הטענה כי גילוי רכיב הנזק לא היה לפני 11.7.99, שומה על המשיבים להניח את המסד העובדתי והמשפטי לדחייתה של תחילת תקופת ההתיישנות. כזאת לא נעשה. הוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין אינה הוראה המאריכה בפני עצמה את תקופת ההתיישנות (ראו ז' יהודאי, דיני התיישנות בישראל , בעמ' 148). ההסדר הקבוע בה חל לצידו של ההסדר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, במובן זה שסעיף 89 (2) עוסק בהארכת התקופה רק לגבי רכיב הנזק ואילו יתר הוראות סעיף 8 חלות לגבי הרכיבים הנותרים. אמור מעתה: מניין התקופות הקבוע בסעיף 89 (2) (היינו - עשר שנים מיום אירוע הנזק או שבע שנים לאחר גילויו, לפי המוקדם), ייבחן אף במשקפי סעיף 8 בדבר היעלמות העובדות המקימות את העילה מסיבות שאינן תלויות בתובע ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה התובע לגלותן לפני מועד גילויין בפועל. אף אם הייתי מקבל את עמדת המשיבים כי דבר הנזק התברר להם רק ביום 11.7.99, עדיין היה צורך לבדוק אם גילוי מאוחר זה נובע מסיבות שאינן תלויות במשיבים ושאף לו נקטו זהירות סבירה, לא היה ביכולתם לגלות את הנזק לפני 11.7.99. אלא שטיעוני עובדה בשאלות אחרונות אלה נפקדו מכתב התביעה ומכאן שלא ניתן לבדקם. די בכך על מנת לקבל הבקשה (בחלקה).

6.         הצדדים הניחו כי בענייננו חלה הוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין, וביתר דיוק הוראת סעיף 89(2). זאת, משל הייתה ההוראה עצמאית ונעדרת קשר לסעיף 8 לחוק ההתיישנות. אניח כך אף אני, הגם שהנחה זו אין לה יסוד, כמבואר מעלה.

7.         התובענה דנן, לכאורה היא נזיקית ואדניה בעוולת ההתרשלות. אחד מיסודות העוולה הוא שלמשיבים נגרם נזק מחמת מעשי הבנק המבקש. הנחת היסוד הגלומה בהוראת סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין, היא כי רכיב הנזק נתגלה באיחור, קרי: לא בעת אירועו הלכה למעשה. במצב דברים זה, מורה סעיף 89 (2) כי התובענה מתיישנת אם לא הוגשה עשר שנים מיום אירוע הנזק או שבע שנים לאחר גילויו, לפי המוקדם: ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נד (2) 535, 541. כאן המקום לציין כי משנתגלה נזק שאינו נזק של "מה בכך" ושאדם סביר היה רואה בהתרחשותו עילה מוצדקת להגשת תביעה - כי אז מתחיל מירוץ ההתיישנות (ע"א 1650/99 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון , פ"ד נז (5) 166, 177 והאסמכתאות המובאות שם).

בענייננו, הוגשה התובענה ביום 29.11.04. על כן, אם יימצא לנו כי הנזק (חיוב החשבון בריבית בעקבות הארכת תוכנית החסכון ואי העברת כספיה לכיסוי יתרת החובה בחשבון העו"ש) שאירע מיום 1.3.96 ועד 29.11.97, נתגלה למשיבים רק לאחר 29.11.97, הרי שאין לקבוע כי תובענתם בגין נזקים אלה התיישנה. מתי אפוא נודע למשיבים כי נגרם להם נזק (שאינו של מה בכך)?

8.         הבנק המבקש מציע אחד משלושה מועדים: מועד ההעברה של הכספים לתוכנית המשך   (30.5.96); מועד משלוח המכתב לבנק (21.7.96); מועד משיכת הכספים מתוכנית ההמשך והעברתם לחשבון העו"ש (30.5.97).